הרב אי"ש שפירא – רב ומנהל 'בית סנהדריה'
פורסם במדור ׳אנחנו וצאצאינו׳
מוסף שב״ק, יתד נאמן
מנוחה ושמחה
בן אדם הזוכה לעלייה וצמיחה בחייו, מתהלך לאורך כל חייו בנקודת מתח אמצעית הניצבת בין הרצוי למצוי, בתוך טווח זה מרחב הפעולה שלו, שם עליו למצוא את נקודת הצמיחה שלו. קיומו של הפער הזה בין מה שבשאיפותיו למה שכבר בידו – הוא מחויב המציאות
הורים טובים ומיטיבים, מכירים לילדם את המצוי, מגדירים לו את הרצוי, ולאחר בחינה בוגרת ומחושבת שולחים אותו לדרכו כשהוא מצוייד באמונה רבה במסוגלותו, בעולמו, ובריבון העולמים כולם
כאשר פוגשים ילד או בחור צעיר שהשמחה ניכרת על פניו, התחושה המיידית – והנכונה – היא שנפגשנו בצעיר בריא בנפשו הניצב בנקודת התחלה טובה וראויה יותר לקראת אתגרי החיים שצופן לו העתיד.
הורים טובים ומיטיבים, מבינים את חשיבותה של השמחה בחיי ילדיהם וחפצים לעשות מה שבידם בכדי לגדלם בס"ד שמחים ובריאים לעבודתו יתברך. מתוך הבנה זו, שגורה בפי כולנו התפילה תדיר ש"נזכה לגדל בנים ובני בנים לעבודתו יתברך, מתוך רוב שמחה, ומתוך עושר וכבוד, ומתוך מיעוט עוונות".
מה חלקם שלנו, ההורים, בצמיחתו של נער שמח? האם השמחה שנסוכה על פניו היא תוצאת גידול נכון שנרכש בעמלם של אבא ואמא, או שמא שמחת הנעורים היא תכונה מולדת. 'בא ילד ושמחתו עמו'?
הבה נניח, כי ככל שנכיר בחלקנו כהורים בשמחתם של הבנים, נדע להעריך את מידת השפעת בית הגידול שאנו מעמידים להם, ויש בכך בכדי ללמדנו דבר על תפקידנו כהורים החפצים בטובתם של צאצאיהם.
♦ ◊ ♦
מפי השמועה מספרים על מרן הרב מבריסק זצוק"ל שבאחת השבתות הסתובבו בקרבתו כמה ילדים קטנים שבאו עם אבותיהם לתפילה בבית הרב, ובעודם ממתינים לתחילת התפילה הם קיפצו ורקדו בשמחת חיים תוססת ורועשת כדרכם של ילדים. אחד מהנוכחים באותו מעמד, הפטיר ואמר: "ילדים, אין להם עדיין דאגות בחיים ומשום כך הם שמחים…"
ומסופר, כי משהגיעו הדברים לאוזניו של מרן הרב זצוק"ל, הגיב: "לא כך. ילדים שמחים כי הקב"ה ברא בריאה שמחה, ומטבעם של דברים השמחה צריכה להיות בלבו של כל אדם, ומשום כך הילדים שמחים הם.רק ככל שגדלים הילדים ונהפכים לאנשים, באות מידות רעות ומחשבות רעות באדם ומפסידות את השמחה הטבעית שהיתה מנת חלקו כאשר נברא ובא לעולם".
כאשר המבוגר משקיף מן הצד ורואה את הילדים מקפצים ומרקדים בשמחת חיים ושובבות, חולפת בראשו המחשבה על תמימותם וחוסר ראיית האמת שלהם. ילדים הם ולשמחתם עדיין אין הם מכירים בטבעו של עולמנו, "נווה התלאות", המחייב את העיצבון ושולל את השמחה. אולם, האמת הפוכה היא בתכלית, השמחה הוא המצב הבסיסי והראשוני המוטבע בעולמו של השי"ת.
♦ ◊ ♦
השמחה עליה אנו מדברים, כאשר היא תתבטא בילדות, יכולה היא לעיתים לבוא בתסיסה ובעוצמה, בשובבות ובקול רעש המסיחים את הדעת וטורדים את מנוחת המבוגרים. אולם עלינו לדעת כי בשורשה ועיקרה הרי היא חיובית ורגועה ומהווה קרקע פורייה ומצמיחה לפעילות מיטיבה ויומיומית.
בשפתו של הרש"ר הירש זצ"ל (פירוש על חומש במדבר) היא מצוירת כך: "שמחה, איננה דווקא אותו מצב רוח מרומם שנגרם על ידי סיבה מיוחדת, אלא היא כוללת גם את הרגשת טוב הלב, את החדוה הפנימית של הנפש שראויה למלא את ישותנו תמיד"; "ברגעים של טוב לבב מיוחד תוכל רוח האדם לפרוץ בגיל, אולם שמחה היא ההרגשה התמידית של משוש-הלב, העליזות, החדווה, החייבת ללוותנו בכל עת חיינו". וכך, "כל יום רגיל, שלא הועב על ידי צרה מיוחדת, ראוי להיקרא יום שמחה בזכות דעת ה' המלווה אותו בכל רגעיו, וק"ו ביום השבת, וביו"ט".
מה משמעותה של אותה שמחה? מה היא אותה ישרות לב נעימה המבוטאת בשמחה הנסוכה על פני הנושא אותה?
♦ ◊ ♦
בן אדם הזוכה לעלייה וצמיחה בחייו, מתהלך לאורך כל חייו בנקודת מתח אמצעית הניצבת בין הרצוי למצוי, בתוך טווח זה נמצא מרחב הפעולה שלו, שם עליו למצוא את נקודת הצמיחה שלו. קיומו של הפער הזה בין מה שבשאיפותיו למה שכבר בידו – הוא מחויב המציאות. הוא סם החיים המצמיח את התקווה לשיפור ותיקון עולמו האישי. ויחד עם זאת, כאשר הטווח הזה נחווה כרחב וגדול מידי – הופך הוא לגורם שלילי, מכביד ומונע צמיחה.
אדם שמח איפוא, הוא כזה שבמסלול עלייתו צועד בבטחה וביציבות בין הברזל לאבן השואבת. מכיר את המצוי, מגדיר את הרצוי ופונה לעברו באמונה רבה בכוחות שהנחיל לו בוראו לפעול בעולמו. ומיום ליום, ככל שהוא מעמיק וחוֹוֶה את אותה מסוגלות, שורה עליו בכל רגעיו נעימות של שמחה וחדווה פנימית מתמשכת המהווה קרקע פוריה לצמיחה בריאה. אם נרצה, זו פשר הנעימות והשמחה שהיתה ועדיין מנת חלקם של גדולינו זיע"א ושליט"א.
בכדי שיחווה האדם באופן תמידי את הדברים כך "בכל יום רגיל שלא הועב על ידי צרה מיוחדת", עליו להאמין ולבטוח כי ישנה התאמה בין עולמו לשאיפותיו. בנפשו מצטיירת ההכרה כי בעולם זה ובתנאים הללו ביכולתו לבטא ולהביא לידי מימוש את שאיפותיו ומאווייו. כשנפגוש בו, יספרו לנו פניו כי לפנינו אדם בעל מסוגלות היודע להתמודד עם העולם והעולם אף הוא עונה כנגדו אמן.
♦ ◊ ♦
משהבנו את מהותה של אותה שמחה דקה, נתחקה בקצרה אחר שורשיה ונחזור לאותו צעיר הניצב בפנינו כששמחתו על פניו.
מה משמח ילד? בטבע בריאתו, מבקש הוא לשאת חן בעיני אביו ואמו, ומיום בואו לעולם אושרו תלוי באישורם. ילד קטן מתענג על חינו אצל אימו ואביו ואליהם עיניו נשואות. וכאשר הוא חש כי הם עונים לעומתו ונושאים אותו בחן ובחסד, נחה דעתו עליו והשמחה שורה על פניו.
משכך, עלינו, ההורים החפצים בבניית מעטפת של שמחה לצאצאינו, להראות להם אהבה וקירוב כבר בשנה ראשונה לבריאתם השמחה. במקרה הצורך אף תידרש השתדלות מיוחדת להרבות בשיחה וריצוי. לעיתים מזומנות נמעט ביחסים של כובד ראש וחרדת דרך ארץ ונמצא מקום לבדיחות וקלות המותאמים למסוגלותו של בן עם הוריו.
♦ ◊ ♦
בריאה שמחה ברא הקב"ה בעולמו, וכדי לקיימה בשמחתה, הסתכל הוא ית' סביבהּ וברא מרחב מחיה צר המותאם לפי הטף. נכללים בו מספר דמויות מצומצם וזמין, הם העיקר בחייו והוא, הטף, נטפל להם. הם יכירו לו את עצמו, את העולם ואת בוראו, והם אלו שבידם למתוח עבורו את קו החיבור בין שלושת המרכיבים הללו. אותו חיבור החיוני כל כך לעתידו בזה ובבא.
הורים טובים ומיטיבים, מכירים לילדם את המצוי, מגדירים לו את הרצוי, ולאחר בחינה בוגרת ומחושבת שולחים אותו לדרכו כשהוא מצוייד באמונה רבה במסוגלותו, בעולמו, ובריבון העולמים כולם.
כאשר נפגוש בו בבגרותו, נראה לפנינו איש אשר שורה עליו שמחה וחדווה פנימית מתמשכת היונקת ממקורה של אותה תודעה השוכנת בקרבו וטופחה באהבה ובחן בימים אשר נישא על ידי הוריו, מגדליו.
♦ ◊ ♦
בחודש השמחה, איננו יודעים אם לשמחה זו כיוונו חז"ל באומרם להרבות בשמחה בחודש אדר, ויחד עם זאת בטוחים אנו כי הנוהג מנהג זה – ירבה בשמחתו וירבה בשמחת ביתו, לגדל בנים ובני בנים ברוב שמחה ומנוחה.
