הרב אי"ש שפירא – רב ומנהל 'בית סנהדריה'
פורסם במדור ׳אנחנו וצאצאינו׳
מוסף שב״ק, יתד נאמן
מִלְחָמָה מִדּוֹר דּוֹר…
על המאבק הנצחי שמנהלים כוחות הרוע מול כוחות הטוב בעולמינו
כיצד נכין ילד לקראת חיים שבהם הוא עלול להיחשף מפעם לפעם לְפְּנֵי הָרֹעַ? מה ישריש בקרבו חוסן יהודי פנימי לקראת חיים שיש בהם לעיתים היתקלות ברע על סוגיו ורבדיו השונים? ומה היא 'ידיעת הזהב' שבכוחה לרפד את המפגש הזה ואף לנתב את העוצמה שבפגיעות לנתיבים של חיים וצמיחה?
בבוקרו של יום רביעי כ"ט במר חשוון נחרדו שעריה של ירושלים בפיצוץ עז של מטען חבלה שחולל את אסון הירצחו בדמי ימיו של בחור הישיבה הצעיר, עולה תמימה ונפש נקיה, היקר הקדוש אריה שצ'ופק הי"ד, שפתיל חייו נגדע באיבו בידי מחבלים בפתע פתאום כשהוא בדרכו ללמוד תורה בישיבת הרי יהודה במושב בית מאיר, וימים לאחר מכן הצטרף אליו ההרוג השני, יקום ה' דמם.
האסון הנורא מכה בהלם ויגון את בני משפחתו היקרה, את בני הישיבה עם מחנכיהם הדגולים והמסורים שליט"א ואת כל הקרובים אל החלל. ובמעגלים רחבים, אנשי ירושלים ודרי הארץ עם כל עמך בית ישראל בעולם כולו נעשים שותפים להלם ולצער. בימים שאחרי הפיגוע, פגשנו בני ישיבה וצעירים שנחשפו לאירוע הנורא, אלו ששמעו את קול הנפץ ורעמי סירנות ההצלה, יחד עם אותם ששמעו מחבריהם או שקראו בעיתון את שאירע, והם מזועזעים ומצויים בפחד גדול.
תוך כדי תיאור מה שכל כך מפחיד אותם, נשמע בקולם איך ההתגברות המחודשת של המחבלים המקיפים אותנו רח"ל, הפנתה זרקור ונתנה בבת אחת נוכחות מחודשת לדבר קיומו של הרע סביב סביב לנו. הרע, שחשבנו שנעלם מהפרהסיה שב ומקבל דגש בימים כאלו. יש לו מקום, צורה וצבע, ריח ורעש, והוא כביכול אינו נותן להתעלם מנוכחותו.
ננסה בשורות הבאות לעמוד על תפקיד ההורים במצבים אלו.
♦ ◊ ♦
ראיית העולם של ההורים מהווה משקל מכריע בבניית התודעה של בנם הקטן על העולם וטיבו. הנהגתם, שפתם ותבניות החשיבה שלהם על העולם, מנחילים לו תשתית בסיסית להשקפת עולם המתגבשת בקרבו. הם "מספרים" לו על טיבו של העולם, מהו מטרתו ומי הם הבריות שנמצאים בו.
מטבעם של דברים, כל עוד לא נפגש הילד פנים אל פנים עם קושי ומצבי מצוקה, יבחרו ההורים לגונן עליו ולעטוף אותו במחשבה המרגיעה איך העולם כולו הוא טוב, בריותיו טובים כולם וחפצים אך בטוב. ויחד עם זאת, ברור לכל כי מרכיב בסיסי בסל הידיעות של אדם מבוגר הוא הידיעה שלצד הטוב שהעולם משופע ממנו – מתקיים במקביל גם היפוכו, הרע. לא זו בלבד שהרע קיים לצידו של הטוב בעולם, אף מתקיימת מלחמה ביניהם ולצער כולנו, לעיתים גם הרע גובר.
מה היא הכנה בריאה ונכונה לילד לקראת חיים שבהם עלול הוא להיחשף מפעם לפעם לפניו של הרוע? מה עלינו ללמוד וללמד בכדי להשריש חוסן יהודי פנימי לדור הצעיר לקראת חיים שיש בהם לעתים היתקלות ברע על סוגיו ורבדיו השונים? ומה היא "ידיעת הזהב" שבכוחה לרפד את המפגש הזה ואף לנתב את העוצמה שבפגיעות לנתיבים של חיים וצמיחה?
♦ ◊ ♦
בפרשת לידת יעקב ועשיו, מתארת התורה את תחושת התסכול של רבקה: "אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי"! והנה, כאשר רבקה שומעת כי "שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ", היא מוצאת מענה מנחם לאמירתה.
שכן יש בידיעה הזו הודעה מהקב"ה, שהצער והסבל מההתרוצצות שבקרבה איננו זמני ואיננו ממתין להכרעה כלשהי שתופיע בקרוב, אולי כאשר ימות אחד הבנים ויפנה את המרחב כולו לאחיו. סבל כזה מהתרוצצות שכל כולה מצב ביניים טרום הכרעה הוא נטול יעד וחסר פשר. מאבק שעתידו וייעודו הוא בהכרעה, והוא רק מכשול זמני ומקומי שאין בו תכלית – מערער ומעורר את התהיה שמא אף ניתן היה מלכתחילה לתת לה בן אחד, ולחסוך את שלב ההתרוצצות, ולמה זה אנוכי בסבלי.
וכאן, כאשר רבקה שומעת כי שני גוים בבטנה, היא שומעת כי שניהם עתידים להיוולד ולהתקיים בעולם כשני גוים ולאומים, לשניהם ייעוד ומקום, לאום מלאום יאמץ, ומה שמתרחש בחודשי העיבור בבטנה מספר בקצרה את סיפור ימי עולם על טוב ורע – יעקב ועשיו – שעתידים להמשיך ולהתרוצץ בעולם עד לעתיד לבוא כשיעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו – בזה מצאה היא נוחם ומזור.
האמת הגדולה שאנו מתבקשים להפנים בקריאת פרשיותיהם של יעקב ועשיו היא שלצידו של הטוב בעולם הזה קיים תדיר גם הצד השני, סטרא אחרא, צידו של הרע שנוכח תמיד ומתאמץ ומתרוצץ לפגע, להשחית ולחלל את רגעי הקדושה הנעלים של עלם תם וקדוש הפוסע לבית לימודו בבוקרו של יום.
♦ ◊ ♦
כאמור, הופעתו של הרע שבפיגוע חבלה אכזר – הוא ברור וחד משמעי. לעומתו, הופעות של רע אחר בעולמנו הן לעיתים פחות מודגשות וניכרות, ונתינת הדעת לנוכחותן התמידית תסייע בהבנתן ובהתמודדות עמן. אותה נקודת רע המצויה בקרבם של בני העמים האכזריים והרצחניים הסובבים אותנו ומצוידים בשנאה מושרשת מבטן אֵם, וממלאה אותם בשאיפה להרס והרג טובם של ישראל, זממם בל תפק – היא משל ושנינה לכל רע שבעולם כולו המצפה לתיקונו ולהעברת הרע מן העולם.
היום שבו מזהים ההורים את יכולתו העצמית של הנער הצעיר להישמר מן הרע ולהדוף אותו, הוא היום שבו נתחיל לשתף אותו במינון נכון בידיעותינו על הרע ועל נוכחותו המתמדת. החינוך לערכו של הקרב כמהות החיים וייעודם, ולא כדבר רגעי שאחריו מנוחה וניצחון, תשריש בקרבו תודעת קרב וערנות שאיננה רודפת אחר ההכרעה, ומעמידה בפסגת השאיפות את המלחמה עם ניצחונותיה הקטנים והיומיומיים עד כי מלאה הארץ דעה את השם.
אותם הבוחרים לספר לילדם שהעולם הוא אוטופיה שכולה טוב, לוקים באותו מכשול של אלו המבקשים להשתמש בחרדה קיומית כמגן ומספרים לילדיהם שהעולם כולו מלא ברע. שניהם בוחרים בדרך הקלה והבלתי מדוייקת. העולם הוא מורכב, וכמוהו הטוב והרע שבו מורכבים ומשמשים בערבוביא. אצל כל אדם חי ובעל בחירה, ובכל מקום שבו חיים בני אנוש, הרע מתלווה לטוב ואיננו מפתיע כאשר הוא מבקש לגבור עליו ולהכניעו. בכל התכנסות שבקדושה ישנו גם כסא שהעמיד לעצמו היצר הרע, הוא מתכוון להתרוצץ שם, לקחת חלק ולנהל מלחמה. אתה ישן לו והוא ער לך.
חיים לאור ידיעה כזו, מצמיחים בקרבו של נער צעיר תובנה בריאה על ההתמודדות המצופה ממנו, כל עוד לא העביר הקב"ה בכבודו ובעצמו את הרע מן הארץ. לצלוח את הקרב גם אם אין בידיו לנצח ולמגר את המלחמה הבאה שתתחדש תיכף לניצחון, שהלא יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום.
במקום לנצח – להתמודד.
