הרב אי"ש שפירא – רב ומנהל 'בית סנהדריה'
פורסם במדור ׳אנחנו וצאצאינו׳
מוסף שב״ק, יתד נאמן
יהי כבוד חבריהם חביב עליהם
מהי משמעותה של 'הנהגת כבוד' בחברים? וכיצד נחנך את ילדינו לכך?
מה עלינו לעשות בכדי להשריש בקרבם של החניכים מידות טובות של אהבת חברים ורגישות לזולת וצרכיו? הסוגיה הזו חשובה במיוחד בימים אלו של 'ספירת העומר' בהם אנו נוהגים מנהגי אבלות על שנים עשר אלף זוגות תלמידי רבי עקיבא שמתו מפני שלא נהגו כבוד זה לזה
אחד האתגרים היותר מורכבים שניצבים לפתחם של האמונים על גידולם וחינוכם של צעירי הצאן הוא האתגר לחנכם לאהבת חברים.
הורים ומחנכים עוסקים לאורך כל ימות השנה בשאלה מה עליהם לעשות בכדי להשריש בקרבם של הילדים מידות טובות של אהבת חברים ורגישות לזולת וצרכיו. בימים אלו של ספירת העומר בהם אנו נוהגים מנהגי אבלות על שנים עשר אלף זוגות תלמידי רבי עקיבא שמתו מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, הסוגיה הזו מרכזית במיוחד.
על פניו, נטייתו הטבעית של האדם מנעוריו איננה כוללת מחשבה עודפת על טובת הזולת. כמדומה שהדבר פשוט לכולנו שאם נניח מלטפח תחום זה בחינוך הילדים הם ודאי לא יגדלו מעצמם לראות בסבלות האחר ולא נמצא אותם עוסקים באהבת חברים.
♦ ◊ ♦
מטבע בריאתו, אדם עסוק כל שעותיו בהשלמת צרכי עצמו והעמדתם. כבר מינקותו, לו היתה בידו האפשרות להשמיע לנו את נקודת מבטו הראשונית על העולם, היינו שומעים איך להשקפתו הוא התינוק הקטן, ניצב במרכזו של העולם כולו וכל הסובבים אותו לא נבראו אלא לשירותו. בכליו המצומצמים הוא בוחן את האנשים בסביבתו הקרובה ומשתכנע שעיקר טרדתם היא בהעמדת צרכיו, די סיפוקו אשר יחסר לו.
כל תזוזה של הוד מעלתו הרך הנולד זוכה ליחס מיוחד. הנה הוא מגרגר קלות בגרונו ואמא מתמסרת לרשותו ולשירותו. רק מרים את קולו והבית כולו עובר לדום. ואם חלילה יבכה, עולם ומלואו בוכה עמו…
שגרת חיים שכזו מעמיקה בתודעתו את התחושה כביכול הכל בידו, ברצותו מאריך וברצותו מקצר. להשקפתו, בכל פעם שתחושת רעב עולה בקרבו, היא עצמה תהיה זו שגם גורמת כביכול לארוחה המזינה להופיע בסביבתו, ותמיד בטעם ובמידה המדויקת לשביעות רצונו. ברצותו מריץ וברצותו משבית.
חווית שליטה מוחלטת שכזו מסתירה ומעלימה ממנו את המידע הדרוש על גודלו של העולם ועל צורכיהם ומאווייהם של כלל החיים סביבו ומספקת לו לרגעים בועה תמימה וחמימה רוויית תחושת רוגע ובטחון המאפשרים את תחילת גדילתו הבריאה והתקינה.
מחשבה אומניפוטנטית (תחושת 'כל יכול') זו שוברה בצדה. במקביל אליה, ככל שתתקבע בלב הרך התחושה ש"אני מרכז העולם, וכל הסובב לי לא נועד אלא לשרתני", כך היא עלולה להפחית בעיניו את מקומו של הזולת בעולם וממילא לא ימצא חשיבות בהשלמת סיפוקו וצרכיו של חברו, ו"אהבת חברים" מה תהא עליה?
♦ ◊ ♦
נתינת 'כבוד' לזולת, משמעו נתינת מקום לזולת. הצעד הראשון במסע שסופו אהבת הזולת הוא הכבוד אליו. כאשר מכבדים אדם, מכירים ראשית בעצם עובדת קיומו של אדם זה בעולמו של הקב"ה ונותנים בכך גושפנקא, כביכול, להיותו יכול וראוי. המכבד את חברו, מפנה ממקומו ונותנו לחברו. גם אם אינני מסכים לדעת זולתי, עצם ההתנהלות מולו, הדין ודברים בדעתו, הויכוח ואפילו המחלוקת על שיטתו – מהווים ראשית לכל הכרה חיונית בעצם היותו. היותו בעל דעה, היותו בר-פלוגתא.
כך נבין את הוראתו של רבי אליעזר לתלמידיו להיזהר בכבוד חבריהם. אין כאן חיוב להאכיל ולהשקות, להלביש ולכסות כמצוות הכבוד המחויב רק לאב ולאם, אלא לימוד אורחות חיים על הזהירות הבסיסית הנדרשת בנתינת מקום לחיי החבר. הזהרו בכבוד חבריכם – הכירו בהצטרכותו ובצרכיו, במסוגלותו ובסגולתו, בייחודיותו, בעולמו. בכך תתנו לו מציאות חיים ותזכו לאריכות ימים ושנים.
♦ ◊ ♦
כמהלך מקביל לתקופת חייו הראשונה של האדם, התקופה המתאפיינת בסיפוק כל הצרכים הראשוניים לייצור נטול מסוגלות אישית, ואגב כך בניית מקום חסר פרופורציה בתודעתו לצמיחת ה"אנוכי" שלו, ימשיכו מכאן הורי ומחנכי הצעיר לעסוק בהגדרת והעמדת עולמו הפנימי לגדלו ולהנחיל בקרבו כבוד וגדלות.
כאשר סביבתו הקרובה של אדם מלמדת אותו על חשיבותם של מעשיו כלפי שמיא וארעא, איך כל פעולה ופעולה יש לה ערך נצחי, וכי "דע מה למעלה – ממך!" כל מה שלמעלה בשמי שמיים הוא ממך ומכח מעשיך, כפירושו של מרנא ה'רוח חיים' זת"ע, אזי חודרת ומתיישבת בקרבו תחושת קיימות ומסוגלות ראויה ואותנטית הנותנת מקום וכבוד לאדם ולמעשיו, למחשבותיו ודיבוריו.
צעיר הגדל בעולם שמכיר בו כפרט, מוקף בסביבה המבקשת לשמוע את שאיפותיו ומאווייו, שואלת לרגשותיו ונותנת מקום לתסכוליו, הוא צעיר מכובד שיש לו תפיסת מקום בעולם. מתוך כך, עם התבגרותו, כשיצא ויראה את הסובבים החיים בקרבתו, ניתן יהיה לצפות ממנו ולחנכו להכיר ולהוקיר את מקומו של זולתו.
ככל שסביבת חיותו של נער תתייחס לרצון ולמחשבה הייחודיים שלו, בסקרנות ובנכבדות, כגברא ולא כחפצא, חלילה, כך היא מסייעת לו לאמץ ולכונן בקרבו מערכת יחס הרואה בו ובכל הנבראים החיים בסביבתו אנשים הראויים לכבוד שמפעם בהם רצון ומחשבה והם זקוקים וראויים לאהבת חברים.
♦ ◊ ♦
בד בבד, במקביל ולצד העמדת מקומו האינדיבידואלי של הצעיר, נדרשים מחנכיו להטעימו בתחושת מעורבות וחיבור לבני הבית, המשפחה, בית המדרש והקהילה כולה. אלו הם האחרים שעליו להצטנע לכבודם. לפנות ממקומו ולהועיל להם. כדבריו המרטיטים של מרן רבי יצחק מוואלזין משמיה דאביו זת"ע כי זה כל האדם לא לעצמו נברא רק להועיל לאחריני ככל אשר ימצא בכחו לעשות.
העיסוק בצערם ובטובתם של אחרים, הוא מנת חלקו של אדם בעל חוסן פנימי שנבנה בתמהיל נכון של זהות אישית מגובשת ומסוגלת הרואה את עצמה כחלק מהכלל כולו.
יהי כבוד חברך חביב עליך – כשלך. ואהבת לרעך – כמוך.
