הרב אי"ש שפירא – רב ומנהל 'בית סנהדריה'
פורסם במדור ׳אנחנו וצאצאינו׳ מוסף שב״ק, יתד נאמן
בין "כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק" ל"פֶּן תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ"
בעולם בריא, הורים טריים מתנהלים עם תינוקם הרך בנעימות ונינוחות, מספקים את צרכיו ונהנים מגירגוריו חסרי הפשר, מבלי שיצפו להטמיע בו בשלב זה של חייו עקרונות חינוכיים או ערכים משמעותיים. ודאי לא כאלה שיבואו לידי ביטוי אצל הילד בהמשך חייו. כמובן שאם נשוחח איתם, נשמע כיצד ירצו לראות את המשך חייו של הרך הנולד ומה הן שאיפותיהם העתידיות ממנו. לעיתים גם ישתפו במשנתם החינוכית וכיצד תפקיד ההורות נתפס אצלם. ומעל הכל, נשמע מהם בעיקר על התפילות והתקוות ליום בו כבר יחלו בפעולות חינוכיות ממשיות לגדלו לתורה לחופה ולמעשים טובים. מחד, ההתנהלות ההורית מול התינוק בתקופת החיים הראשונה, מלאה בעשייה גשמית-פיזית מתמסרת לילות כימים. ומאידך, ככל שההורים מזהים את עמדתו החלשה וחסרת-הישע של התינוק, כך בהתאמה הציפיות ממנו בשלב זה הולכות ופוחתות. הורים אינם מאמינים ביכולתם להנחיל בשלב זה רעיונות ומסרים רוחניים נצחיים וברי-קיימא להמשך החיים. מתחת לפני השטח ישנו מין "שקט שלפני הסערה", כזה המסתיר תחתיו רשימה ארוכה של מעשים ועקרונות הממתינים להנחלה ברגע שבו יסתיים שלב "טרום החינוך" שבו מצוי הרך הנולד. לכשעצמם חושבים הם: "כשתגדל, תבין ותהיה 'בתורת' חינוך, או אז נתחיל להקנות לך תכנים מורכבים וחשובים כמו אמונה וביטחון, אהבת תורה ויראת שמיים. עכשיו, אתה טרם מתחנך, ואנו – עוד לא מחנכים".
תינוק גדל לתוך עולם של אהבה וקבלה ללא תנאי. עולם שמכיר אינטואיטיבית את צרכיו ויודע לספק אותם בדיוק מרבי, אף בטרם יתבקש. רגלו לא מתאבקת מקרקע המציאות ולא נתקלת בקשייו של המעשה. הוא נישא מראש על כפי אחרים המכלכלים ומזינים אותו מבלי דרישה לתמורה
עולם כזה, הוא חממה של אמונה. אמא ואבא עם שאר הדמויות המטפלות ומתמסרות לרך הנולד, ראויים מצידו לאימון מוחלט. כולו שרוי בשלווה וביטחון מוחלטים בהנהגת העולם המיטיב עמו ומשגיח עליו בהשגחה תמידית
♦ ◊ ♦
שלב זה, מקביל בבחינה מסויימת להנהגת הקב"ה עם ישראל ביציאת מצרים ובתחילת שנות ההליכה במדבר. תקופה זו נמשלת בפרשתינו לנשיאה על כנפי נשרים: "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי". רבינו הנצי"ב זיע"א ב'העמק דבר', מבאר שהנשיאה על כפיים המתוארת כאן, מתייחסת לדאגה לכל צרכיהם של ישראל, שמרגע יציאת מצרים – ולאחר מכן בכל תחילת שנות ההליכה בארץ ציה ומדבר – מפנים את תקוותם למזון ופרנסה רק לקבלה ישירות מידיו של הקב"ה, הנושא אותם כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק. העם שנולד זה עתה, עומד חלש וחסר-ישע מול גזירותיו של פרעה, ומתנהל במדבר בפאסיביות וחוסר מעש מוחלט מול העולם ואתגריו. והקב"ה, בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר, לא זו בלבד שהוא מניף אותם אל-על תוך כדי דילוג על כל מאמץ וקושי, אלא אף עונה בעצמו על תקוותם אליו, מקיף מחבק ומגן עליהם, כאותו יונק רך שאינו בגדר "נושא את עצמו", ונישא בידי אומן.♦ ◊ ♦
כאמור, השלב הראשון בינקותו של אדם בריא, בן להורים בריאים, עובר עליו בפאסיביות וללא עשייה משמעותית, כשכולו מוטל בידיים אמונות של הוריו-מטפליו. אלו ימים שבהם מטופחת ומפותחת בו תודעה של אימון מוחלט בהוריו-מטפליו. תינוק יונק, גדל לתוך עולם של אהבה וקבלה ללא תנאי. זהו עולם שמכיר אינטואיטיבית את צרכיו ומספק אותם בדיוק מרבי, אף בטרם יתבקש. בעולם הזה, רגלו לא מתאבקת מקרקע המציאות ולא נתקלת בקשייו של המעשה. הוא נישא מראש על כפיים, תלוי בדעת אחרים המכלכלים ומזינים אותו מבלי דרישה לתמורה או עשייה כלשהן. עולם כזה, הוא חממה של אמונה. אמא ואבא עם שאר הדמויות המטפלות ומתמסרות לרך הנולד, ראויים מצידו לאימון מוחלט. הנה הוא לגמרי מסור בידם, בפשטות ואף מבלי שיש בו דעת להבין לעומקם את מניעיהם וחשבונותיהם. החוויה הבסיסית והפשטנית שלו כיונק היא היותו שרוי בשלווה וביטחון מוחלטים בהנהגת העולם המיטיב עמו ומשגיח עליו בהשגחה תמידית.♦ ◊ ♦
בעתיד, כותב רבינו הנצי"ב זיע"א, תלך ותתחלף הנהגת הקב"ה עם ישראל מנשיאה על כנפי נשרים, להנהגה של השגחה ושמירה על מעשיהם תוך ציפייה שיעמלו בעצמם על טובתם. זוהי כבר הנהגה של "עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ, פֶּן תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ". בשלב זה, ישראל כבר נדמים לתינוק הצועד בעצמאות על שתי רגליו, דואג למחסורו וצרכיו, ובמקביל תפקידו של אביו מצטמצם להשגחה מלמעלה וסיוע רק ברגעי מכשול והיתקלות באבן. בעיתות צרה, הוא משגר לעברו זרועות של הצלה פרטיות ונקודתיות, אוחזו בכפיו ותומך ביכולתו לחזור לשגרת עיסוקיו העצמאיים בפרנסתו ומילוי מחסורו.♦ ◊ ♦
אם נמשיך עם ההקבלה המתוארת, הרי שבעתיד, במהלך שנות חייו בשלב שלאחרי הינקות והקטנות, כבר יתחיל הבן אט-אט לצעוד בעצמאות על שתי רגליו. מכאן, יתחיל משא שבו צעד אחר צעד, תוטל עליו הדאגה למחסורו ולצרכיו. ובמקביל, ככל שיתייצב ויעמוד על רגליו, תפקידם של הוריו ומטפליו יצטמצם ויהפוך למשגיח ומלווה, המכוון ומסייע רק ברגעי מכשול או קושי מיוחדים. העזרה תהיה כבר נקודתית, וכזו שתתמוך ביכולותיו המתגבשות לחזור לשגרת עיסוקיו העצמאיים ומילוי מחסורו. הורים מיטיבים, יודעים להבחין במעבר המנטלי בין השלבים, ומתאימים את תפקידם לשלבי התפתחות הילד. אחרי שהפנימו בקרבו את טוּבָם של מיטיביו, והעניקו לו את היכולת החיונית לסמוך ולהיסמך בכל ליבו על נאמנותם ושמירתם, מגיע העת לעבור לשלב הבא. זהו השלב שבו יבוא לידי ביטוי אימונם של ההורים בילד. הורים מאפשרים, המשחררים את בן-השנה לצעידה ראשונה, מלווים אותו ממרחק של ד' אמות באמירה הפשוטה והכל-כך חשובה: אנחנו מאמינים ביכולותיך. מאמינים בך שתצליח. ויחד עם זאת, אנו משגיחים וזמינים, מוכנים לשגר זרועות הצלה בכל עת. פן תיגוף באבן רגליך.♦ ◊ ♦
הא קמן, כי רגע לפני מתן-תורה לישראל, משבאו להר-סיני ולקראת הפיכתם שם ל"מצווים ועושים", נשלח משה מפי הגבורה לדבר עמם על אשר ראו בהנהגת הקב"ה עימם בצאתם ממצרים ותחילת נשיאתם במדבר כאשר ישא האומן את היונק. מעתה ואילך, רבה אמונתך. רבה היא אמונתו של הקב"ה בם, ביכולתם, בבחירתם, בעשייתם. ומכאן ואילך, הציפייה היא כי "שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי".♦ ◊ ♦
אלא שבניגוד לתפיסה המתוארת – לפיה בתקופת חייו הראשונה של הבן איננו מחנכים ומעניקים לו מאומה מעבר לצרכים גשמיים כאלו ואחרים, הרי שלאור האמור, יש להטעים ולחדד: שנות חייו הראשוניים של האדם הן שנים קריטיות להנחלת זרעי האמונה. אלו הן השנים שבהן נבנית מוּכָנוּת בעדינות נפשו הרכה של התינוק לאותה נטייה דקה של אימון ואמונה. זה ייעשה באמצעות פעולה אקטיבית של ההורים והמטפלים שמקיפים את הילד, קשובים לצרכיו ונושאים אותו ללא תנאי, באמונת אומן. אותו תינוק שגדל מוקף ומוגן בנוכחות הורית חמימה, הוא הוא הגדול שינהל תקשורת תקינה בבגרותו עם הוריו וישליך את יהבו על אביו הרחמן שיכלכלהו וימלא די מחסורו. מכאן, שההתייחסות לתפקידם של ההורים והמטפלים באותם שנים ראשונות, צריכה להיות בחרדת קודש ומתוך הבנה שכאשר הם נענים לתקוותיו של התינוק המייחל אליהם, הרי הם בקום-ועשה משרישים בקרבו שורשים ויסודות שיתורגמו בהמשך חייו לאמונה ובטחון, אהבת השם ותורתו, ויראת שמיים. כאשר נראה נער בוגר שפונה בתפילה מעומקא דליבא ל"אב הרחמן" וכמונה מעות הוא פורט בפניו את צרכיו בתחנונים ורגש, נדע שבשנות חייו הראשוניים הופנמה בו דמות בריאה ואוהבת של אב ואֵם מטפלים ומיטיבים, המתעניינים ויודעים את מעשיו בקביעות וחפצים מאוד במילוי צרכיו ופרנסתו של הבן. ידיעות אלו הינן תשתית אמונית שנבנתה באלפי רגעים קטנים מלאי מסירות ודאגה של אם ואב. כל נשיאה על כפיים ונתינה מבלי תמורה, משיקה קו עמוק המחבר בין לב בנים להורים. אלו פעולות שמטמיעות בילד תודעה של אמונה פשוטה בהנהגה של טוב ורחמים בעולם, תוך דילוג על כלי השכל וההבנה ושימוש בהזנה ישירה המועברת מלב אל לב בנשיאתו של האומן את היונק. בשלבים הבאים, ככל שהילד ילך ויגדל לקראת עצמאותו והיותו "מצווה ועושה", ילמדו אותו הוריו ומוריו על חובתו בעולמו. צעד אחר צעד תינתן לו האפשרות לצעוד לבדו על שני רגליו ולהתחיל בבניית עולמו. בשלב זה, ההורים כבר יכולים לעבור לעמדה של השגחה והתערבות רק במצבי קושי, מתוך אימון ואמונה ביכולותיו העצמאיות וברצונו הטוב לבחור בחיים. להיות מצווה ועושה.
